הוא כבר יודע לעשות את זה. אז למה הוא לא עושה?

"אני לא מבינה", אמרה לי אמא במהלך פגישה.

"אתמול הוא ביקש מים לבד. היום הוא אפילו לא ניסה. הוא פשוט מתעצל."

שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים לאורך השנים.

בכל פעם מחדש אני נזכרת עד כמה קל לבלבל בין יכולת לבין ביצוע.

כי העובדה שילד כבר הצליח לעשות משהו, עדיין לא אומרת שישתמש ביכולת הזאת באופן עקבי.

אבל זו בדיוק ההנחה שעומדת מאחורי משפטים כמו:

"הוא כבר יודע להגיד את המילה."

"היא יודעת להתלבש לבד."

"הוא יודע לבקש, אבל פשוט לא רוצה."

אם ראינו את הילד עושה משהו, טבעי לחשוב שהוא כבר יודע לעשות אותו. ואם הוא יודע, אבל לא עושה - אולי הוא פשוט מתעצל.

אבל דווקא כאן מסתתר אחד העקרונות החשובים ביותר בפסיכולוגיה של הלמידה.

יכולת אינה בהכרח ביצוע

בפסיכולוגיה של הלמידה מבחינים בין שני מושגים:

יכולת (Competence) - מה שהילד מסוגל לעשות.

ביצוע (Performance) - מה שהוא עושה בפועל ברגע נתון.

אלה אינם אותו הדבר.

ילד יכול להיות מסוגל לבצע פעולה מסוימת, אך לא להשתמש בה באופן עקבי.

למה?

מפני שהביצוע מושפע מגורמים רבים:

• כמה מאמץ המשימה דורשת ממנו.

• עד כמה המיומנות כבר מבוססת ואוטומטית.

• עייפות.

• עומס קוגניטיבי.

• ויסות רגשי.

• מוטיבציה.

• והאם קיימת דרך פשוטה יותר להשיג את אותה המטרה.
  

אצל ילדים צעירים, הפער בין יכולת לביצוע בולט במיוחד. מיומנויות חדשות עדיין אינן יציבות, ולכן הן מושפעות מאוד מההקשר שבו הן נדרשות - מרמת העייפות, מהעומס, מהמצב הרגשי ומהתמיכה של הסביבה.

לכן, השאלה החשובה ביותר בטיפול אינה:

"האם הוא יכול?"

אלא:

"מה מקשה עליו להשתמש ביכולת שלו דווקא עכשיו?"

"אבל הוא כבר עשה את זה..."

זו אולי הטענה שאני שומעת הכי הרבה מהורים.

והיא נשמעת הגיונית.

אבל מבחינה מקצועית, העובדה שילד ביצע פעולה פעם אחת - ואפילו פעמים רבות - עדיין אינה אומרת שהמיומנות זמינה עבורו באופן עקבי.

ילד יכול:

• לומר מילה בטיפול, אבל בבית לבחור להצביע.

• ללכת לבד בגן המשחקים, אבל בבית לבקש שירימו אותו.

• לבקש עזרה מההורים, אבל לא מהקלינאית.

• ליזום משחק עם אחיו, אבל לא עם ילדים בגן.

• 
  

האם זה אומר שהוא מתעצל?

לא בהכרח.

לעיתים, המיומנות עדיין אינה יציבה דיה כדי להופיע במגוון מצבים. במקרים אחרים, השימוש בה עדיין דורש מאמץ רב, או מושפע מעייפות, מהסביבה או מהדרך שבה הילד רגיל להשיג את מטרתו.

זו בדיוק הסיבה שלא כדאי לעצור במילה "עצלנות". היא מתארת את מה שאנחנו רואים, אבל לא מסבירה למה זה קורה.

תחשבו על רכיבה על אופניים

ילד מצליח לרכוב בפעם הראשונה כמה מטרים.

אף אחד לא אומר:

"יופי. הוא כבר יודע לרכוב."

כולנו מבינים שעכשיו מתחיל תהליך.

בהתחלה כל רכיבה דורשת ריכוז עצום.

יש נפילות.

יש הצלחות.

יש ימים טובים יותר ופחות.

ורק אחרי הרבה תרגול, הרכיבה הופכת יציבה ואוטומטית.

כך בדיוק מתפתחות גם מיומנויות של שפה, תקשורת, משחק, למידה ועצמאות.

המעבר מיכולת ראשונית לשימוש עקבי הוא תהליך, לא רגע אחד.

מה אפשר לומר להורים?

כאשר הורה אומר:

"הוא פשוט מתעצל."

אני לא ממהרת להסכים, אבל גם לא ממהרת להתווכח.

אני אומרת:

"העובדה שכבר ראינו אותו עושה את זה היא דווקא חדשות טובות. היא מלמדת שהיכולת קיימת. עכשיו השאלה היא מה יעזור לו להשתמש בה בעוד מצבים, באופן עקבי."

ברגע שהשיחה משתנה, גם החשיבה משתנה.

במקום לשאול אם הילד רוצה או לא רוצה, אנחנו מתחילים לשאול מה יאפשר לו להצליח.

זו שאלה שמובילה אותנו לחפש פתרונות, במקום לעצור בהסבר.

משיפוט להבנה

אחד הממצאים העקביים בפסיכולוגיה של הלמידה הוא שביצוע רגעי אינו משקף בהכרח את רמת הלמידה או את יציבות המיומנות.

לכן, העובדה שילד הצליח לבצע פעולה אינה אומרת שהקושי נעלם.

היא בעיקר אומרת שיש לנו בסיס טוב לבנות עליו.

בפעם הבאה שתשמעו את המשפט:

"הוא פשוט מתעצל."

נסו לעצור רגע.

במקום לשאול:

"למה הוא לא רוצה?"

שאלו:

"מה מקשה עליו להשתמש ביכולת שלו דווקא עכשיו?"

לפעמים, שינוי קטן בשאלה משנה את כל נקודת המבט.

וכשמשתנה נקודת המבט, משתנה גם הדרך שבה אנחנו יכולים לעזור לילד.

לקריאה נוספת

ההבחנה בין יכולת (Competence) לבין ביצוע (Performance) היא עיקרון מרכזי בפסיכולוגיה של הלמידה. מחקריהם של Robert A. Bjork ו־Elizabeth L. Bjork מדגישים שביצוע שנצפה ברגע מסוים אינו משקף בהכרח את עומק הלמידה או את יציבות המיומנות. הבחנה זו מסייעת להבין מדוע הצלחה נקודתית אינה מבטיחה שימוש עקבי במיומנות במצבים שונים.