מה אפשר ללמוד מ־30 שניות של משחק?
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 3 ימים
במפגש הדרכה צפינו בסרטון קצר של ילד על הספקטרום האוטיסטי.
בסרטון נראה הילד משחק עם מגלשה ובובות. הוא מגליש בובה אחת ואומר: "ווייי!". אחר כך מגליש בובה נוספת, ושוב אומר: "ווייי!". אחריה בובה שלישית.
לכאורה, משחק פשוט.
אבל דווקא משחקים כאלה מעלים שאלה מקצועית מעניינת:
האם מדובר במשחק סימבולי?
זו אינה רק שאלה תיאורטית. התשובה משפיעה על הדרך שבה נבין את החשיבה של הילד, על המטרות שנגדיר בטיפול ועל אופן ההתערבות שלנו.
משחק סימבולי אינו "כן" או "לא"
במבט ראשון אפשר היה לחשוב שמדובר במשחק סימבולי.
יש בובות. יש מגלשה. יש אפילו קריאת "ווייי!" שנשמעת כאילו הבובה מדברת.
אבל כשמתבוננים במשחק לעומק, מתעוררות שאלות נוספות.
האם הבובה באמת מתפקדת כדמות שפועלת בתוך עולם המשחק?
או שהיא בעיקר אובייקט שעליו מתבצעת שוב ושוב אותה פעולה?
במקרה הזה, התחושה שלי הייתה שהמשחק נמצא על התפר שבין משחק פונקציונלי למשחק סימבולי.
הילד כבר בחר לשחק עם בובות, ולכן קיימת פתיחות לעולם הייצוגי. מצד שני, הפעולה עצמה חזרה שוב ושוב באותה צורה, והמשחק לא התפתח לעלילה או לרצף של אירועים.
מהו הצעד ההתפתחותי הבא?
כאשר אנחנו מנתחות משחק, השאלה החשובה ביותר בעיניי אינה:
"איך נקרא למשחק?"
אלא:
"מהו הצעד ההתפתחותי הבא שנרצה לקדם?"
במקרה הזה, הצעד הבא אינו בהכרח להוסיף עוד צעצועים או עוד אביזרים.
הצעד הבא הוא שהבובה תפסיק להיות אובייקט שעליו מתבצעת פעולה, ותהפוך לדמות שפועלת בתוך המשחק.
כלומר, במקום שהילד יגליש את הבובה שוב ושוב, הבובה עצמה יכולה לטפס במדרגות, להחליט להתגלש, לפגוש דמות אחרת, לדבר, לחכות, לבקש או להגיב.
הדגש אינו על הפעולה עצמה, אלא על השינוי באופן שבו הילד מתייחס לבובה.
אז איך מקדמים את המעבר הזה?
אחת הדרכים שאני אוהבת היא לעבוד לאורך כל המפגש עם בובה אחת קבועה.
זו "הבובה שלי".
היא מייצגת אותי בתוך המשחק.
אני נותנת לה קול. היא מחכה לתורה, מבקשת, מגיבה, מתרגשת, מופתעת, ולפעמים אפילו טועה - בהתאם לרמת המשחק של הילד.
כשהיא "מדברת", אני משתדלת לקרב אותה אל הפנים שלי, כך שהילד יוכל לראות את הקשר בין הקול, הבעת הפנים והדמות.
באמצעות הבובה אני מדגימה כיצד דמות יכולה לפעול, לתקשר ולהגיב בתוך עולם המשחק.
אני לא מבקשת מהילד לחקות אותי.
אני לא מסבירה לו איך "צריך" לשחק.
אני פשוט מציעה לו מודל של משחק שבו הדמות היא שחקן פעיל.
אם הוא בוחר להצטרף - מצוין.
ואם עדיין לא, אני ממשיכה לשחק לצדו, בלי להאיץ בו ובלי להשתלט על המשחק.
לא למשוך את הילד - להזמין אותו
אחד העקרונות החשובים בהתערבות התפתחותית הוא לא למשוך את הילד אל המקום שבו אנחנו נמצאות, אלא להציע לו את הצעד ההתפתחותי הבא, באופן שהוא יכול להצטרף אליו כשהוא מוכן.
המטרה אינה ללמד רצף של פעולות.
המטרה היא להרחיב בהדרגה את הדרך שבה הילד חושב על המשחק.
אין סימן אחד שמכריע
השאלה האם מדובר במשחק סימבולי אינה תמיד חד-משמעית.
למשל, האם קריאת ה"ווייי!" הייתה הקול של הבובה? ואם כן, אולי דווקא מדובר במשחק סימבולי?
זו בהחלט אפשרות.
גם אם היינו רואים את הבובה מטפסת במדרגות לפני שהיא מתגלשת, הדבר היה מחזק את ההתרשמות שמדובר במשחק סימבולי.
ועדיין, אינני חושבת שנכון להכריע על סמך סימן אחד.
ניתוח משחק אינו מבוסס על קריטריון יחיד, אלא על התבוננות במכלול: איכות המשחק, הגמישות שלו, האופן שבו הדמויות מתפקדות והדרך שבה המשחק מתפתח לאורך הזמן.
לסיכום
משחק הוא הרבה יותר מאשר אוסף של פעולות.
כשאנחנו מתבוננות במשחק של ילד, אנחנו מנסות להבין את החשיבה שמאחוריו.
וכשאנחנו מבינות את החשיבה, קל יותר לדעת מהו הצעד ההתפתחותי הבא ואיך נכון להזמין את הילד לעשות אותו.
רוצים להעמיק?
אם הנושא עניין אתכם, בבית הספר המקוון שלי תמצאו שלושה קורסים העוסקים במשחק, כל אחד מזווית אחרת:
🧸 משחק בגיל הרך – התפתחות המשחק מלידה ועד גיל חמש, תתי־אבני הדרך בהתפתחות המשחק, דרכי הערכה ובניית התערבות לילדים עם עיכובים התפתחותיים.
🧸 משחק בקרב ילדי ASD בגיל הרך – הבנת מאפייני המשחק באוטיזם, הערכת איכות המשחק, זיהוי הצעד ההתפתחותי הבא ובניית תוכנית טיפול מותאמת.
🧸 משחק חברתי – הערכת משחק חברתי, הגדרת מטרות טיפול ודרכים לקדם אינטראקציות ומשחק עם בני גיל.
